בדיוק כך במטבח

זפיך צומחים מעור הלחי,/ משלש של סדין מנשם על עצם הלסת,/ ריסיך רועדים ברגע/ בו חודר האור את צמרת הארן,/ את האויר המר,/ את הזגוגית,/ את חלומותיו המסכסכים בשערי./ האור הכל יכול הסתולל בנשימותיך הכבדות./ ישנת כפי שרק אתה/ יכול: סופג את האור, מחליף את כל תאיך/ שקוע בבארות שכחה, מקפל וזוכר./ הדבר היפה בעולם הוא געגוע,/ קוי המתאר של שנתך. ליאת קפלן היא משוררת ישראלית ילידת 1956 בְּדִיּוּק כָּךְ, בַּמִּטְבָּח, אֲנִי רוֹצָה לָבוֹא אֵלַיִךְ, מֵאָחוֹר בְּמַגָּע חָשׂוּף וְשָׁבִיר עַל רִצְפַּת עֵץ עָרֹם. אַתְּ דַּקָּה וִיחֵפָה, לֹבֶן כְּתָנְתֵּךְ מֻכְתָּם בְּדָם הַמָּתוֹק הַמֵּת. בְּדִיּוּק כָּךְ, בִּסְבַךְ שֶׁל מִטְבָּח: עֲנָבִים תְּאֵנִים רִמּוֹנִים מִתְפַּקְעִים לְכָל עֵבֶר בַּקְּעָרוֹת הַלֵּאוֹת, אֻכְמָנִיּוֹת גְּדוּשׁוֹת כִּתְמֵי קוֹמְפּוֹט, יֵינוֹת אֲצוּרִים בְּמָתְנֵי כַּדִּים לַחִים, נָשִׁים דְּשֵׁנוֹת מַנִּיחוֹת לְאַט אֶת בְּשָׂרָן הַצִּבְעוֹנִי עַל כֻּרְסוֹת וְכָרִים, עֻבָּרֵינוּ הַמֵּתִים שָׁרִים, נְיוּ-יוֹרְק מִזְדַּקֶּרֶת מִבַּעַד כָּל הַחַלּוֹנוֹת אַךְ לַשָּׁוְא. גַּם זֶה נִכְתַּב. אַתְּ מוֹסֶכֶת שִׁקּוּי קַמְפוֹר, שַׁמְנֵי קוֹקוֹס וְרֵיחַ שְׁקֵדִים מָרִים. אֵד שֶׁל אוֹתִיּוֹת מִתְאַבֵּךְ וְאֵינֶנּוּ נִרְגַּע. אֲנַחְנוּ שְׁלוּלִית קְטִיפָה וּבַמֶּרְחָק בְּדִיּוּק כָּךְ, בַּמִּטְבָּח, אֲנִי בָּךְ.