שתהיי לי הסכין

גבר רואה אשה לא-מוכרת לו, מחבקת את עצמה בתוך קבוצת אנשים, מבדילה את עצמה מהם; היא נוגעת ללבו (מדוע?); הוא כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם כל-אחד עם בנזוגו וילדו, אבל הוא עומד על כך שהקשר יתקיים אך ורק באמצעות מלים כתובות. פנייתו, הנואשת-כמעט, נוקבת אותה באופן שאינו מוכר לה (למה?); היא נענית לו, אבל מקווה שתצליח להפוך אותו ממלים כתובות לבשר-ודם של מציאות חיה. הספר מביא את התכתבותם, אך רק מצד אחד – מצדו של הגבר, יאיר. את מכתביה של מרים נותר לנו רק לשער. שניהם כותבים כדי להיות. הסיטואציה השברירית, של שני אנשים בתוך סוגריים משותפים הבוראים יחד עולם פרטי ואינטימי, אמורה לאפשר לכל אחד מהם "להיות כל מי שמבטך יראה בי". התהייה למה כזה הוא הקשר ביניהם, למה נכנסו אליו, למה הוא נקטע (זמנית או סופית), זוכה שוב ושוב לתשובות משתנות, וההתמודדות השונה של כל אחד מהם עם התשובות הללו הופכת לסיפורו. דרך ארוכה עובר אדם עד שהוא גובר על הפחד לגעת נגיעה מלאה וחשופה בנפשו של אדם אחר. אולי יאיר (שמצטייר כבן-דמותו של אהרון מ‘ספר הדקדוק הפנימי‘, לאחר שבגר ו"ניצל" – התחתן, הוליד ילד, מצא את מקומו בעולם) ייוולד מחדש כשיוותר על ההפרדות האלימות שהוא עושה בתוכו, ויאפשר לעצמו להתגלות בפני אדם אחר. ספר חשוף ואינטימי מאוד, בעל עומק רגשי בלתי מצוי.