חומר טוב

יש כאלה שימצאו בחומר טוב בעיקר נתחי רכילות עסיסיים על מפורסמים ויפים, ומפורסמות ויפות: אריק איינשטיין ואלונה, אורי זוהר, בועז דוידסון, שמוליק קראוס וג‘וזי כץ, שלום חנוך ומאיר ויזלטיר, יאיר הורוביץ ומנחם פרי, ועוד רבים מגיבורי הספרות והתרבות הפופולרית של שלהי שנות השישים ושנות השבעים והשמונים. וגם המון רסיסי סיפורים על משפחת דיין לענפיה, ועל חשובים אחרים – אפילו על אפרים קציר, נשיא המדינה לשעבר, ועל נינה, אשתו. אחרים יתמקדו בצד הפסיכולוגי של הסיפור – סיפורו של נער ואחר כך איש צעיר שמעולם לא היתה לו משפחה. וכמו האפרוח בסיפור הילדים המבקש לו בית ואם, כך הוא, יהונתן גפן, עובר מבית לבית, מחבורה לחבורה, מאישה לאישה, בתקווה נואשת, שלעולם לא יוכל לממש אותה, למצוא לעצמו מקום משלו, מקום שבו ירגיש בטוח ואהוב. מהבחינה הזאת, "חומר טוב" הוא המשכו של אישה יקרה, ספר הווידויי הקודם של גפן, שקיבל ביקורות נלהבות והיה לרב מכר. אבל "חומר טוב" הוא גם מסמך תרבותי מרתק. גפן פותח פה צוהר רחב לעולמה של קבוצת אנשים צעירים, שהיתה להם השפעה עצומה על התרבות הישראלית. קבוצת אנשים מוכשרים מאוד, שמרדו בתרבות הארץ-ישראלית בנוסח הלהקות הצבאיות והגבעטרון, פתחו את לבם לתרבות של שנות השישים העליזות באמריקה ובאנגליה, ויצרו תרבות ממוזגת חדשה, פתוחה לעולם, ועם זאת מחוברת לשדות שבעמק (יזרעאל) מזה ולרחובות ולחוף של תל אביב מזה. גפן חושף פה בכפייתיות, כמי שאינו יכול להפסיק לחטט בפצעיו, גם את פניהם המכוערות שלו ושל חבריו באותה תקופה סוערת ויצירתית: את השובניזם הגס, את טקסי ההשפלה שכמה מדמויות המפתח אירגנו לחבריהם, את הבדיחות סרות הטעם, את הקנאה, את הרוע והאכזריות לשמה. כך או כך, "חומר טוב" הוא ספר שאינו משאיר את הקורא אדיש לרגע. הוא עסיסי, מעצבן, מרגש ומרתק. - יגאל שוורץ